"מה את עושה פה בכלל?" הוא שואל ומחשב בראש את גילי הצעיר.
"39 לפני חודש" - אני עונה בלי ששאל ומסתכלת עליו במבט מבוהל.
"אז מה את עושה בעיות?" הוא מנסה לחייך בכוח. "שיגרה זה רע אתה יודע" ניסיתי לשבור את הקרח אבל מסתבר שלרופאים אין חוש הומור.
"אנחנו מעלים אותך לטיפול נמרץ ומשם לניתוח, תני לי רק לחבר לך את המוניטור".
כמה דקות לפני עוד הצליחו לשכנע אותי שחטפתי התקררות מהמזגן ויש לי דלקת בכתף. קיבלתי זריקה ות'אמת, שקצת התביישתי מאלון שעזב כנס בעבודה כדי להיות איתי במיון. כל מה שעבר לי בראש זה מה זה לא מתאים העניין הזה עכשיו, כאילו חסרים לנו אתגרים על הראש, עכשיו גם השטות הזאת.
אמרתי לו שילך, יטעין את הניידים בבית וייתן לילדים ארוחת ערב וכשיחזור אני כבר אהיה מחוץ לבית חולים עם מכתב שיחרור ואצחק מלא. כתף לא כתף - עוד הייתי צריכה לפצות אותו על הטרחה אז שמישהו יתקתק פה כי יש לי עוד ערב ארוך.
כמה שעות אחרי, אנחנו מבינים שאין לאן לברוח. איתי, אלון וליטל אחותי, ספק מבוהלים ספק מבולבלים, מאחלים לי הצלחה ומילות עידוד כאילו אני הולכת למיונים לקורס טייס. שכבתי שם בחדר ניתוח, שומעת עלי נתונים כאילו מדברים על מישהו שלא נמצא בחדר ערום וקפוא. המנתח רואה את הדמעות ומנסה להרגיע אותי. "מה את רוצה לשמוע בזמן הצנתור?" אני נושמת בין הדמעות ואומרת לו "אהבה ממבט ראשון של אריק איינשטיין, שים את כל הפליליסט - הוא מעולה".
לפי החיוכים נראה שהצוות מרוצה מהבחירה. הוא נוגע לי בראש ושואל אותי "מה הסיפור שלך - למה את פה בכלל?". "זה מה שהלב שלי בחר" עניתי לו כשהוא חתך לי את היד כדי להכניס את הצנתר.
ראיתי איך הדם שלי נוזל לתוך צלוחית מתכת והדמעות לא הפסיקו לרדת. אני שוכבת שם מאובנת ומרגישה כל מגע שזזים לי בתוך הגוף, כמו עשרות נמלים שמהלכות לי בתוך היד, דרך הצוואר לתוך העורק הראשי של הלב. אני מרגישה ומנסה לנתק את עצמי למילים של אריק אינשטיין הגדול, מה שהמיס אותי היה החום שזרם ממך כשנתת לי ידך.
פחות מ-30 דקות ויש לי טייטל חדש. עברתי צנתור! עכשיו לכי תסבירי לעולם למה כל זה קרה.... ראיתי את האור ומאז הוא זורח מעלי