אלון היה חבר קרוב מקבוצת הריצה שבה התאמנתי. ידענו אחד על שנייה יותר מידי דברים ולא שפטנו. כל אחד והבחירות שלו. היו לנו שעות פז"ם של נסיעות משותפות שיחות וזמן קפה, מתייעצים בענייני אהבה ובעיקר שם אחד בשביל השנייה.
את אלון בחרתי שילווה אותי בעשר קילומטרים האחרונים במרתון טבריה, ידעתי שכדי לצלוח את האתגר הזה אני צריכה חבר. אחד כזה שיש לו עיניים טובות, כזה שיוכל להכיל אותי בסיטואציה המורכבת הזאת שאני תשושה נרגשת ולא נחמדה, אחד שיגיד את המילים הנכונות וישתוק כשצריך לשתוק.
באותם ימים של מרתון טבריה בשנת 2016 אלון היה המלאך הטוב בחיי, עם העיניים הירוקות היפות שלו והחיבוק החם ובעיקר זה שהוא לא פחד להיחשף להיות רגיש ופגיע, תמיד הייתי אומרת לו בהלצה שאני מקווה שהבת שלי תתחתן עם מישהו כמוהו.
בשורה התחתונה - אלון הבריז לי ממרתון טבריה.
האיש הזה שכל כך סמכתי עליו שיהיה שם - לא היה ולא נברא. מישהו חכם שיכנע את המלאך הטוב שלי שחבר אחר מקבוצת הריצה צריך אותו יותר ממני.
וכך עד שכבר האמנתי שיכול ועלול להיות גבר טוב בעולם הזה - אלון היה שם להוכיח - שכל הגברים (כמעט) אותו דבר.
החוויה הזאת הבהירה לי בצורה מאוד מוחשית - שיש לי עוד עבודה לעשות על החיים של עצמי, במסע הפנימי שלי לעבר זוגיות, הייתה לי את התחושה הפנימית שאני ממש עוד רגע לפני פיצוח הפאזל.
שנתיים אחרי הזמנתי את אלון לבוא איתי להרצאה, הוזמנתי להתארח על הבמה לספר חלק בפאזל חיי והייתי זקוקה לחבר שיהיה שם עבורי. מדהים כמה הזיכרון שלי קצר כמו דג, מזמן סלחתי על הברזת חיי במרתון טבריה.
באותו יום אלון דווקא הופיע, היה שם עבורי ונתן לי יד לפני ואחרי שירדתי מהבמה, הרגיע והיה שם לחזק ולתמוך.
הרגע הזה שאלון החזיק לי את היד באותו ערב היה שונה מכל מה שאני זוכרת שהיה ביננו לפני - מעולם לא היינו מרוחקים ועם זאת היד הזאת פתאום הרגישה לשנינו שונה.
באותו יום קיבלנו שנינו החלטה לנסות להרכיב יחד את התמונה המלאה של חיינו.
