בגיל 30 התפרקתי לחלקים, לא יודעת אם בגלל שהרגשתי מרומה או בגלל שבאמת ניסיתי אבללא הייתי מאושרת.
ניסיתי להרכיב את חלקי חיי, מהילדות בבנימינה, המשפחה הלא רגילה בה גדלתי, המסקנות והאמונות שאספתי בדרך על דברים, חתונה בגיל צעיר, לידה של תאומים, עבודות, לימודים, הצלחות פיקשושים גירושים.
כולם הבטיחו לי שבגיל כזה צריך להיות מאושרים.
עשיתי, בחיי שעשיתי כל מה שהציעו לי
למדתי. התגייסתי. התברברתי. התקמצנתי. השתחררתי. התחצפתי. התחנפתי. יצאתי. התחתנתי. חזרתי. עבדתי. עזבתי. התמסטלתי. התעברתי. התבטלתי. התברברתי. ילדתי. התרגשתי. השתגעתי. השתוקקתי. השתתקתי. הבאתי. לקחתי. הלכתי. חזרתי. התגרשתי. התפשטתי. צרחתי. קיללתי. התנצלתי. התאמצתי. התפשרתי. התמסרתי. התעללתי. מצצתי. ולא מצאתי. אושר.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת פאזלים. הם היו שם כדי להעביר שעות ארוכות
אני גם זוכרת שזה היה אחד הדברים שהבדילו אותי מאחרים, לא להרבה אנשים הייתה את הסבלנות לשבת שעות על שעות, לסובב חלקים לנסות שוב ושוב עד שיתחברו יחד לתמונה אחת שלמה.
באחד הימים של משבר גיל ה-30 ישבתי עם התאומים על השטיח בסלון ולימדתי אותם איך להרכיב פאזל
זה ממש קל - אני זוכרת שאמרתי להם. תפרידו את המסגרת משאר החלקים- אלה שצד אחד הוא ישר וקבוע וצרו מסגרת ברורה לתמונה.
את שאר החלקים תמיינו בצבעים, שימו בשקית כל צבע בנפרד, ותתחילו לעבוד עם כל שקית בנפרד אחד אחד.
לפעמים תציצו בתמונה הגדולה כדי לראות שאתם בכיוון - ואם תמשיכו בסבלנות, חלק אחרי חלק יתחיל הכל להתחבר.
באותם רגעים ששמעתי את עצמי ואת ההסבר (הגאוני שלי) ירד לי האסימון - אני סה"כ צריכה להתחיל להרכיב את הפאזל של חיי, אותה שיטה על דברים אחרים.
לקחתי מחברת וחילקתי לנושאים, סידרתי וסימנתי בצבעים, יצרתי מסגרת, עשיתי כותרת, רשמתי כל אמונה או מסקנה על מה שכבר קרה.
פתאום היה לי מאוד ברור, איזה חלקים חסרים בשביל להשלים לעצמי את הסיפור
וכך יצאתי לדרך עם ההבנה שפאזל חיי הופך לתוכנית פעולה. משם יצאתי להשלים חלקים, ואת כל הדברים שלא ידעתי שהיו חסרים.
מסע חיים של למידה והתפתחות שכל חלק מאפשר עוד ועוד התפכחות.
Comments